הכל על חלוקת ירושה

ענייני צוואות וירושות, יכולים לפגוש כל אדם במהלך חייו, הן על ידי כתיבת צוואה בעניינו והן כאשר קרוב אליו נפטר ומוריש לו חלק על פי ירושה או על פי צוואה. יש להבדיל בין השניים, מכיוון שהאחד – ירושה – הינו ברירת המחדל, ואילו האחר – ניסוח צוואה- מורה על חלוקה בהתאם לרצונו של הנפטר.

לא פעם שמענו על מקרים שבהם מתעוררות בעיות או מחלוקות, בעיקר בין בני משפחה, בעת חלוקת רכושו של המנוח. לעיתים אף המחלוקות מגיעות עד לכדי קרע משפחתי, וריחוק ממשי בין בני המשפחה. דיני הצוואות והירושות טומנים בחובם מורכבות משפטית גדולה, בעיקר בשל העיסוק ברצונו של אדם שהלך לעולמו, אינו אתנו עוד וכעת עלינו להתחקות אחר רצונו.

במאמר הבא נעמוד על נושא חלוקה הירושה ומשמעותה בדין. יובהר, כי מאמר זה מובא לנוחיותכם, קוראים/ות יקרים/ות ואין לראותו כתחליף לייעוץ עם עורך דין לענייני משפחה, העוסק בתחום בירושות וצוואות.

החוק המסדיר:

החוק הישראלי המסדיר ירושות וצוואות, הוא חוק הירושה, התשכ"ה–1965 (להלן: "חוק הירושה"). על פי חוק זה, מוגדרת צוואה כמסמך משפטי המחייב את כולם. במסמך משפטי זה, ירשום אדם, בעודו בחיים, את רצונו בדבר חלוקת רכושו לאחר מותו. בעריכת הצוואה, רשאי העורך להוריש את רכושו לכל אדם, מבלי קשר לקרבה. דהיינו, אדם יכול לרשת נכסים מאדם אחר, גם אם האחרון אינו קשור אליו בקשר דם.

מהו צו ירושה?

כאשר אדם הולך לעולמו, קיימות שתי אפשרויות להעברת רכושו הנותר. אפשרות אחת היא על ידי צוואה אותה כתב והכין מבעוד מועד, בליווי ובניסוח של עורך דין דיני ירושה ובה "מצווה" כיצד יחולק רכושו לאחר מותו. האפשרות השנייה על פי דין, היא הירושה. כאמור, החוק המסדיר זאת הינו חוק הירושה, אשר עוסק בכלל העניינים הנוגעים במישרין ובעקיפין בענייני ירושות וצוואות. החוק קובע את העברת הירושה כברירת מחדל המגדירה מי יהיו היורשים על פי דין.

במעמד עריכת צוואה, יכול המצווה להורות למי הוא מעוניין להעביר את רכושו לאחר מותו. דהיינו, המצווה יכול להעביר את רכושו לכל אדם, ולא חלות עליו שום הגבלות. הדבר שונה בעניין חלוקת הירושה, על פי דין. דהיינו, סעיף 10 לחוק הירושה, קובע כי היורשים של אדם, בהיעדר צוואה, יהיו בן או בת זוגו, וכן ילדיו באופן שווה. אם לא קיימים כאלו, ילכו אחורה בקשר המשפחתי, להורים ואחים ועד הורי הורים.

בחוק הירושה מכונים אלו הזכאים לחלק בעיזבון של המנוח, "יורשים על פי דין". במקרה שבו נפטר אדם ערירי, ללא צוואה, יועבר כלל עזבונו לקופת המדינה. על אף שאפשרות זו מתקיימת לעיתים רחוקות, חשוב להכיר אותה. עוד חשוב לדעת, כי במידה וקיימת צוואה למנוח, לא יפנו לחוק הירושה, ויבצעו את רצון המת לפי צוואתו, כמובן. רוצה לומר, הפנייה לחוק הירושה תעשה רק במצבים בהם לא קיימת צוואה למנוח, ואז יחולק העיזבון על פי דין.

צו ירושה על פי בית הדין הרבני:

צו ירושה הינו בסמכות עיסוקו של רשם הירושות והצוואות, שעליו מוטלת קבלת החלטות והעברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, במידת הצורך. במידה וירצו לדון בבית הדין הרבני, מסיבה דתית או אחרת, יש להגיש מסמך חתום, המאשר את רצונם של כל הנוגעים בדבר, לדון בערכאה זו. מסמך זה יועבר לרשם הירושות, לבחינת הבקשה, ורק באישורו – יועבר הדיון לבית הדין הרבני.

חשוב לדעת, כי ההחלטה המתקבלת בבית הדין הרבני, שונה בתכלית במקרים מסוימים מהחלטות שהיו מתקבלות, אם הפנייה הייתה מנוהלת בסמכות רשם הירושות. זאת, בשל הסתמכות על ההלכה היהודית, שעקרונותיה לעיתים לא תואמים עקרונות חילוניים המותאמים לימינו אנו. על פי הדת, כאשר אדם נפטר, רכושו מתחלק שווה בשווה בין בניו בלבד (בנותיו מנוכות מהירושה, מתפיסה לפיה אישה איננה יכולה להחזיק רכוש וכי על אחיה חלה החובה לדאוג לה). רק במידה והמנוח הותיר אחריו בנות בלבד, הרכוש יועבר להן.. חשוב לציין, כי כיום בתי הדין הרבניים מתאימים עצמם לדין בישראל באופן עקרוני ולא מנשלים נשים באופן סיסטמתי מהירושה. הרב שלמה דיכובסקי, אחד הדיינים המוערכים, קבע באחת מפסיקותיו, כי לא נוטים לנשל נשים מירושה, אם כי חייבים להכיר ביכולת בית הדין לעשות כן.