קשישה ערירית נפטרה ולא הותירה אחריה צוואה. כתוצאה מכך, יש לחלק את עזבונה בין קרובי משפחתה, וזאת בהתאם לכללי הירושה על פי דין, קרי, הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965.
מבחינת קרובי משפחה המנוחה הותירה אחריה אחות וארבעה אחיינים, ילדי אחיה. מבחינת נכסים, המנוחה הותירה אחריה חשבון בנק ובו כספים רבים.
זמן קצר לפני מותה המנוחה צירפה את אחותה כשותפה לחשבון הבנק שלה. לאחר מותה של המנוחה התגלעה מחלוקת לגבי ירושת כספי חשבון הבנק של המנוחה בין האחות של המנוחה לבין האחיינים שלה.
האחות טענה שרק מחצית מכספי חשבון הבנק שייכת לעיזבון, ואילו המחצית השניה של הכספים שייכת לה, מאחר והקשישה נתנה לה אותם במתנה לפני מותה, בכך שהיא צירפה אותה לחשבון הבנק שלה לפני מותה.
האחיינים טענו שהכספים לא ניתנו במתנה לאחות, ועל כן כל כספי חשבון הבנק שייכים לעזבון המנוחה, ולפיכך יש לחלק את כולם על פי כללי הירושה לפי דין, כך שחצי מהכספים מגיע לאחות, והחצי השני מגיע לאחיינים, בחלקים שווים ביניהם.
בית המשפט לענייני משפחה בחיפה קיבל את טענות האחות, וקבע, בעיקר בהסתמך על עדויות עובדי הבנק, שהמנוחה התכוונה להעניק לה מתנה לאלתר עוד בחייה. כתוצאה מכך נפסק שלאחות מגיע 75% מכספי החשבון, בהתאם לכללי הירושה על פי דין.
האחיינים ערערו לבית המשפט המחוזי, שהפך את ההכרעה ופסק לטובתם. שופטי המחוזי קבעו כי המנוחה רצתה להעניק לאחות, באמצעות צירופה לחשבון, מתנה רק לאחר מותה ולא בחייה, אלא שמתנה כזו אינה תקפה מבחינה משפטית, מאחר ומתנה לאחר המוות ניתן להעניק אך ורק באמצעות צוואה.
כתוצאה מכך נפסק שלאחות מגיע 50% מכספי החשבון בהתאם כללי הירושה על פי דין.
האחות בקשה לרשות לערער לבית המשפט העליון, בטענה שמעדויות עובדי הבנק עולה בבירור שהמנוחה התכוונה להעניק לה את הכספים כמתנה עוד בחייה, ולא רק לאחר מותה, וכי גם אם הדבר סותר את חוק הירושה, יש לקבל טענותיה מכוח עקרון הצדק או דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן לאור כוונתה הברורה של המנוחה לתת לה את הכספים במתנה, אין לשלול ממנה את המתנה.
בית המשפט העליון דחה את טענות האחות, וקבע כי המוות גובר על המתנה.
כלומר, אדם יכול להעניק מתנה עוד בחייו אך מי שרוצה להעניק מתנה לאחר מותו חייב לעשות זאת באמצעות צוואה.
זאת, לאור סעיף 8 לחוק הירושה, אשר קובע כך:
8. עסקאות בירושה עתידה
(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.
(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה.
לא ניתן לערבב בין ממדי הזמן, בין תקופת חייו של נותן המתנה לבין התקופה לאחר מותו. לפיכך, אדם לא יכול לתת מתנה שתהיה בתוקף רק לאחר מותו, אלא באמצעות צוואה, כאמור בסעיף 8(ב) לחוק הירושה.
מטרת סעיף 8 לחוק הינה למנוע מאדם להתחייב בהתחייבויות עתידיות שהוא מקבל בנקודות זמן שונות בחייו. נסיבות חייו של אדם משתנות ועמן גם עשוי להשתנות רצונו של המוריש.
בעוד שעשויה להתעורר עמימות בכל הנוגע לחזרה מהתחייבויות במסגרות שונות, כגון חוזה, לשינוי או ביטול הצוואה יש דרכים ברורות הקבועות בחוק. לכן האוטונומיה של המצווה באה לידי מימוש רק באמצעות הצוואה, הניתנת לשינוי על ידו בכל עת.
הסיבה לסעיף זה נובעת מכך שהמחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. בנוסף, אדם עלול בזמן שהוא שרוי במצב-רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו, אך אם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים.
המחוקק רצה למנוע זאת, ועל כן הוא קבע שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק ע"י צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו ועד אז יוכל לשנותה כל אימת שירצה. כך גם נקבע בהליך ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב.
קראו בהרחבה: כללים ועצות לכתיבת צוואה כהלכה
בית המשפט העליון דחה גם את טענת האחות לפיה מכיוון שברור שהמנוחה התכוונה לתת לה מחצית מכספי החשבון במתנה, בין אם לאלתר ובין אם לאחר מותה, יש להתגבר על המגבלה שמטיל חוק הירושה באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט או מכוח עקרון הצדק.
שכן, חופש המצווה והוודאות הנשמרת בלמידה על כוונת המוריש דרך צוואתו בלבד, מביאים לכך שאין לסטות מדרישת החוק ולבחון כוונות שלא מצאו ביטוי חוקי באופן הנדרש.
סטייה מסוג זה עשויה להביא לריקונו מתוכן של מעמד הצוואה ואי מימוש התכליות שבבסיסו, לפיהן על מי שרוצה להעניק רכוש לנהנה מסוים לאחר מותו לערוך צוואה בהתאם.
כדי לקבל טענה שהמנוח התכוון להעניק מתנה עוד בחייו ולא לאחר מותו, יש להוכיח זאת חד משמעית.
הרציונל הוא שהמנוח אינו יכול להעיד ועל הטוען בשמו כי רצה להעניק מתנה בחייו, לבסס זאת בראיות ברורות וחד משמעיות. יש לזכור כי הדורש קבלת המתנה אינו עושה זאת מכוח צוואה.
לכן עליו להוכיח כי כוונת המנוח הייתה להעניק לו מתנה בעודו בחיים. אין להקל עליו על חשבון יורש פוטנציאלי מכוח הדין או הצוואה.
כך למשל יש להיזהר מהסתפקות בעדותו של הדורש קבלת מתנה, אלא נכון לדרוש ראיות חיצוניות בעלות משקל.
שותפות בחשבון בנק וסעיף אריכות ימים אינם מהווים תחליף לצוואה
כאשר מדובר בשותפות בחשבון בנק, באופן לפיו השותף השני צורף רק לאחר פתיחת חשבון הבנק, בניגוד למצב בו החשבון נפתח במשותף מלכתחילה, אזי על מנת להוכיח שבעל החשבון המקורי התכוון לתת עוד בחייו מתנה לשותף המצטרף, יש להוכיח הן את עצם הכוונה להעניק לו את המתנה והן את עיתוי מתן המתנה לפני המוות ולא אחריו.
בנסיבות אותו תיק קבע ביהמ"ש העליון כי תנאים אלו לא הוכחו.
לעיתים, טפסי ההצטרפות לחשבון כוללים סעיף אריכות ימים, לפיו לאחר מותו של שותף אחד הבעלות על יתרת החשבון מועברת לשותף האחר.
אולם, אף אם הטופס כולל סעיף מסוג זה לא ניתן לראות בו כתחליף לצוואה, שכן כאמור, על הצוואה להיערך על פי הדרישות הקבועות בחוק בלבד.
לפיכך, מי שרוצה להעניק כספים לגורם אחר באופן שהכספים ימסרו לאותו גורם לאחר מותו של מעניק הכספים, עליו לעשות זאת באמצעות צוואה, שהנה הערובה הטובה ביותר על מנת להבטיח שרצונו יכובד לאחר מותו.
