צוואה לפי ההלכה היהודית

צוואה הינה מסמך משפטי במסגרתו מורה אדם מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, ולמי הוא יחולק. בארץ ניתן לערוך צוואה בהתאם לדין האזרחי, דהיינו לפי הוראות חוק הירושה וכן בהתאם לדין הדתי.

עם זאת יש לזכור כי בית דין דתי רשאי להורות על מתן צו קיום צוואה, רק במידה וכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך, וזאת בהתאם לסעיף 155 (א) לחוק הירושה.

בסקירה שלפניך, עורכת הדין לוסי מאיר המתמחה בענייני צוואה וירושה, מסבירה ומפרשת בדיני הצוואות על פי ההלכה היהודית. העיקרון הבסיסי על פי ההלכה היהודית הינו כי דיני הירושה על פי דין תורה הינם קוגנטיים, ועל כן לא ניתן להתנות עליהם במסגרת הצוואה.

זאת, להבדיל מהדין האזרחי, לפיו המצווה רשאי במסגרת צוואתו להוריש את עזבונו לכל מי שיחפוץ ואף לנשל כליל את יורשיו על פי הדין. גישה זו נובעת מעמדת ההלכה היהודית אשר רואה בירושה כלי להגשמת עקרונות חברתיים, דתיים ולאומיים, אשר אינם תלויים בדעתו של הנפטר וברצונו.

וכך פסק הרמב"ם בהלכות נחלות, פרק ו, הלכה א:
"אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט". לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה".

לפיכך, נבהיר כעת בקצרה מהם כללי הירושה הקוגנטיים שעל פי דין תורה, אשר עליהם לא ניתן להתנות לכאורה על פי ההלכה היהודית.

כללי הירושה על פי דין תורה

כללי הירושה על פי דין תורה קובעים כי בדרגה הראשונה, ירשו את המנוח בניו וצאצאיהם בלבד. בדרגה השניה, ורק במידה ואין יורשים בדרגה הראשונה, ירשו את המנוח בנותיו וצאצאיהן. בדרגה השלישית, האב וצאצאיו, ובדרגה הרביעית, אבותיו הרחוקים יותר של המוריש וצאצאיהם.

כמו כן, בנו הבכור של המוריש יורש פי שניים ממה שיורש כל בן אחר שאינו בכור, המכונה יורש פשוט. בנוסף הבעל יורש את כל עזבון אשתו, אך לעומת זאת, האישה אינה יורשת את בעלה.

הבעל יורש את אשתו, אך האישה איננה יורשת את בעלה. כלומר, לאישה אין כל חלק בנכסי הבעל למעט הנכסים המשועבדים לכתובתה ושאר הזכויות הממוניות להם היא זכאית מכח דין הכתובה.

האישה אף אינה יורשת את בנה אך בנה יורש אותה. יחד עם זאת, ההלכה הטילה את עול פרנסתן של הבנות והאלמנה על הבנים וקבעה לאלמנה – זכות לפירעון הכתובה, לאלמנה ולבנות – זכות למזונות מן העיזבון, ולבנות – זכות לנדוניה.

עם זאת ראוי לציין כי, בפועל בתי הדין הרבניים בארץ נוהגים לפסוק באופן ליבראלי יחסית, ולחלק את הירושה בין כל ילדי המנוח ואשתו גם יחד, וזאת על מנת שלא לנשל את בנותיו ואלמנתו של המנוח מירושתו.

חשוב לציין כי כללי הירושה על פי דין תורה שונים מהותית מכללי הירושה על פי הדין האזרחי. ההבדלים העיקריים ביניהם מתבטאים בכך שבנותיו של המנוח יורשות אותו שווה בשווה עם בניו, לבכור אין זכות לרשת פי שניים, האישה יורשת מחצית מעזבון בעלה כשיש להם ילדים, וגם הבעל יורש רק את מחצית עזבון אשתו, כשיש להם ילדים.

צוואה על פי ההלכה היהודית בדרך של "מתנה מחיים"

עדיפות דיני הירושה על פי דין תורה, אשר למעשה מונעת מן האדם את האפשרות להחליט כראות עיניו ולפי רצונו מי יזכה ברכושו לאחר מותו, הביאה לפיתוח דרך חילופית להקניית הרכוש לפי רצונו של המוריש, המכונה מתנה מחיים.

כלומר, הקניית הרכוש על דרך המתנה. מאחר שהמצווה מעוניין להקנות את רכושו במתנה רק לאחר מותו, כך שהוא יהיה רשאי להשתמש בו עד ליום מותו, יש לנסח כי המתנה מחיים נכנסת לתוקף רק בסמוך מאד למותו של המוריש, שעה אחת לפני מיתתו, וזאת כדוגמת הנוסח הבא: "מהיום ושעה אחת קודם מיתתי אם לא אחזור בי".

מבחינה פורמלית, התנאים למתן תוקף לצוואה על פי הדין היהודי נבדלים ביניהם בהתאם למצב בריאותו של המצווה. כלומר, יש להבדיל בין צוואה של אדם בריא, לבין צוואה של אדם הנמצא על ערש דווי, המכונה גם שכיב מרע וזאת כפי שיבואר להלן.

צוואת בריא

כאשר אדם בריא מבקש לערוך צוואה לפי ההלכה היהודית, עליו לערכה בהתאם לדיני המתנה שעל פי ההלכה לכל דבר ועניין, דהיינו, כאילו הוא נתן את המתנה עוד בחייו.

לפיכך, עליו להקפיד על ניסוח נכון של צוואתו כך שהמדובר בהקניית מתנה בלשון הווה, אם כי היא תחול רק בסמוך למותו, להבדיל מהקנייה שמנוסחת בלשון עתיד.

בנוסף יש לערוך שטר קניין אשר יעיד על העברת הבעלות בנכסים. במידה והמוריש לא יקפיד על קיום כללים אלו, לא יהיה כל תוקף למתנתו לאחר מותו, ועזבונו יחולק בהתאם לכללי הירושה על פי דין תורה.

יובהר כי על פי ההלכה היהודית, אדם נחשב בריא גם אם הוא חולה או שיש לו מום כלשהו, ובתנאי שהוא איננו גוסס ועומד בפני המוות.

כך כתב הרמב"ם, בהלכות זכייה ומתנה, פרק ח, הלכה א: "הסומא או הפסח, או הגידם או החושש בראשו, או בעינו או בידו, או ברגלו וכיוצא בהן – הרי הוא כבריא לכל דבריו, במקחו או בממכרו ומתנותיו".

צוואת שכיב מרע

להבדיל מצוואת אדם בריא, כאשר המדובר בצוואה שנערכה על ידי אדם הצופה את מותו קרב ובא, אין ההלכה היהודית דורשת כי היא תשמור על הכללים הפורמאליים של דיני המתנה.

לפיכך הוא רשאי לומר בעל פה בפני עדיו למי שהוא חפץ להוריש את עזבונו, ואין מקפידים עמו על הניסוח ו/או עריכת שטר קניין. שכן החכמים הניחו שמאחר ששכיב מרע הינו אדם מתכונן לקראת מיתתו, ולפיכך אם נקפיד עמו על הכללים הפורמאליים ולא נקיים את דבריו, אזי תיטרף דעתו.

ראה דברי הרמב"ם בהלכות זכייה ומתנה, פרק ח, הלכה ב:

"שכיב מרע שצווה ואמר ליתן לפלוני כך וכך… זכו הכל כשימות בכל מה שנתן להם, ואינו צריך קנין, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן. ודבר זה מדברי סופרים. ואע"פ שאינו אלא מדבריהם, עשו אותה כשל תורה, כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימים".

בעניין זה קיימים שני מושגים שונים המצביעים על תודעת המוות של המצווה: מצווה מחמת מיתה ושכיב מרע. כאשר המדובר במצווה מחמת מיתה, אזי המדובר באדם שמצהיר בעצמו על כך שהוא רואה את מותו קרב, ועל כן די בכך כדי לוותר על קיום הדרישות הפורמאליות לגבי צוואתו.

לעומת זאת, שכיב מרע הינו על פי הגדרת הרמב"ם, שם: "החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המטה, הוא [הנקרא] שכיב מרע".

במקרה כזה נחוצות ראיות נסיבתיות נוספות אשר יעידו על כך כי הוא רואה את מותו קרב ובא.

על ראיות אלו ניתן ללמוד מהאופן לפיו שכיב המרע מוריש את רכושו: במידה והוא מצווה את כל רכושו לאחרים, ואינו מותיר לעצמו דבר – סביר להניח כי צוואתו נעשית מתוך תחושה אותנטית שלו שהוא אכן עומד למות, ולכן אין הוא מותיר לעצמו דבר, ובמקרה כזה אין מקפידים עמו על קיום הדרישות הפורמאליות.

לעומת זאת, כאשר האדם בכל זאת מותיר לעצמו מקצת מרכושו, אזי ההנחה היא שהמדובר באדם אשר עדיין מצפה להחלים ועל כן על צוואתו לעמו בדרישות הפורמאליות.

יחד עם זאת, כאשר המדובר באדם שמקננת בו מחלה סופנית אזי המדובר בכל מקרה במצווה מחמת מיתה, וזאת גם אם הוא השאיר לעצמו מקצת מרכושו, ואף אם הוא איננו מרותק למיטתו או לביתו.

שאלות? לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!